להקשיב לשעור זה השמות האלוקיים
בס”ד
שלום לכולם
המקובל האלוקי הארי זצ”ל כותב בספרו “עץ חיים”:
“קודם הארבע עולמות אלו היה האין סוף, הוא ושמו אחד באחדות נפלא ונעלם יתברך שאין כוח אפילו במלאכים הקרובים אליו ואין להם השגה באין סוף יתברך, כי אין שום שכל נברא שיוכל להשיגו להיות כי אין לו מקום ולא גבול ולא שם.”
משפט זה של האר”י הקדוש ברור ויסודי. האר”י אומר בפירוש שבלתי ניתן להשיג את בורא העולם. אדרבה, אין לו שם . ובכל זאת יש שמות עבור האלוקות שאנו קוראים בתנ”ך, למשל: א-ל, ש-די, ה’ צבאו”ת, השם המפורש, אדונ-’ ואחרים. לכן עלינו לשאול: אם אין לבורא-עולם שם, כמו שכותב האר”י, אז מה הם השמות האלו?
התשובה היא שהשמות עבור האלוקים שאנו קוראים בתנ”ך מתייחסים לאורו המתפשט ממנו יתברך. לא רק זה, אלא שבאין סוף ברוך הוא האור מתפשט בהשוואה אחת; זאת אומרת אור פשוט שאין בתוכו הבחן מדרגות או הבחנות שונות. אך במדרגות הבאות לאחר האין סוף, האור מתקבל בכלים שונים שהם סופיים. זאת אומרת שכן נותנים סוף וגבול לאור. כך שכל כלי מקבל כמות ואיכות האור לפי מדרגתו וטיבו. כך שכל שם של ה’ מתיחס לכלי שונה שבו האור מתקבל.
שאלה: מה הוא אור האלוקי, ואיך מגדירים אותו?
הרב אשלג, המקובל הגדול, זכר צדיק לברכה, מגדיר את האור האלוהי כשפע המתפשט מה’, כטוב שה’ רוצה להעניק לנבראיו. האור הוא “יש מיש” זאת אומרת שהאור לא נברא, אלא הוא התפשטות מעצמותו יתברך. אמנם, לפי ההיגיון אנו צריכים לחשוב שיש הבדל בין עצמותו יתברך ובין האור, אחרת לא היינו קוראים לאור “אור”, וגם לא היינו יודעים שום דבר עליו. הרב אשלג זצ”ל מתיחס לנקודה זו בפירושו הגדול על “עץ החיים” של האר”י, הנקרא “תלמוד עשר הספירות”. הנה מילותיו:
תלמוד עשר הספירות חלק א פרק א אור פנימי אות נ:
“הרצון לקבל נכלל תיכף עם התפשטות האור מהשורש, שהרי בזה נבחן, שיצא האור מהמאציל וקנה לו שם בפני עצמו, דהיינו התפשטות מהמאציל. וכל עוד שלא נכלל בו שינוי הצורה הזו של רצון לקבל, הנה ודאי שעדיין בחינת מאציל הוא ולא בחינת התפשטות הנעתקת ויוצאת מהמאציל. כי ברוחני לא יצויר שום הבדל, זולת על ידי שינוי צורה.” עד כאן לשונו.
מזה אנו מבינים שרצונו של הבורא הוא לתת טוב, ורצון זה ברא תיכף ומיד את הרצון לקבל את טובו. את הרצון לקבל הזה הקבלה מגדירה בשם “כלי” והוא מוגדר כ”יש מאין”, ובעצם מהווה את כל החומר המחודש בבריאה. כיון שחומר זה נכלל תיכף באור, האור נהיה “אור” ולא “עצמות”, כי חומר זה בודאי לא נמצא בעצמותו יתברך.
כל חכמת הקבלה נמשכת מנקודה זו.
העניין הוא שהרצון לקבל הזה המתחיל ככלי בכוח בלבד, הנכלל בתוך האור, צריך להתפתח עד שהוא עומד וקיים בזכות עצמו. הנה המשך מילותיו של הרב אשלג:
“אמנם כל כמה שאין גילוי לרצון הזה, מכוח הנאצל מצד עצמו, אינו עדיין קבוע בנאצל. כלומר שהנאצל צריך להשתוקק לקבלת השפע, שאז נבחן שנגלה הרצון לקבל מכוח הנאצל מצד עצמו. והנה ההשתוקקות הזו אי אפשר שתהיה אלא רק בעת שאין בו השפע, כי אז יתכן שישתוקק אחריו באופן שיתגלה בו מכוחו עצמו את הרצון לקבל. ואז נשלמים כלי קבלה בקביעות.”
סיפור הכלים, המתחיל ככלי אחד הנמצא בפוטנציאל בתוך עולם האין סוף עד שהוא נהיה כלים שונים ומרובים, הרי הוא סיפור העולמות הרוחניים, השמות האלוקיים, והנשמות.
באין סוף ברוך הוא היה כלי אחד, והכלי ההוא והאור ההוא היו אחד באחדות פשוטה, ללא הבחן מדרגות.
ההבדל בין האין סוף וכל העולמות שבאו אחריו נובע מהעניין שבאין סוף הכלי לא שם גבול על האור. הנה מילותיו של הרב אשלג בנקודה זו:
תלמוד עשר הספירות: חלק א פרק א
אור פנימי
“אור אין סוף”:
ויש להקשות כיון שאין לנו שום השגה באין סוף. אם כן איך נדעהו בשם? שהרי כל שם מורה על השגה אשר אנו משיגים בו על פי הוראתו ומשמעותו של אותו השם, כנודע. ואין לתרץ כי השם “אין סוף” מורה רק על שלילת השגה שאם כן היה לנו לכנותו בשם “בלתי מושג”. והעניין הוא כי השם הזה מורה לנו את כל ההבחן שיש בין אין סוף אל כל העולמות שמתחתיו. והוא, כי בחינת הצמצום שנעשה אחר האין סוף, הנה בכל מקום שהכוח הזה מתעורר הוא מצמצם שם את האור, שעל ידי זה מסתיימת ההארה ההיא ומגעת לסופה. ולפיכך כל סוף וסיום שישנו מכל הארה ובכל פרצוף אינו נמשך רק מכוח הצמצום. ולא עוד אלא שמסיבת הסוף וסיום ההוא יוצאים ומתחדשים כל ההוויות ומילואיהן וכל השינויים, שאך נמצאים בעולמות.” עד כאן לשונו
בכל העולמות שלאחר האין סוף, הפרצופים והכלים המשתלשלים אחד מהשני בשרשרת של סיבה ומסובב, האור מוגבל על ידי הכלי. כל כלי מסוגל לקבל רק חלק מהאור לפי השתוקקותו ולפי יכולתו להשפיע. כל כלי מושך לעצמו האור המיוחס אליו. הכלים הראשונים שיש בהם הכר לאחר התחלת כל התהליך הזה של הבריאה הנקרא בשם “צמצום”, הם הכלים שאנו קוראים להם “עשר הספירות.” הם הכלים הדקים ביותר אך הם לא אין- סופיים, כל אחד סופי ומושך בחינה אחת מהאור האלוקי בלבד.
כל עוד שהכלים משנים את צורתם מהאור האלוקי — זאת אומרת משתמשים יותר ויותר ברצון לקבל שלהם שבשינוי צורה מרצון של האור, שהוא להטיב, —הכלים נהיים יותר עבים ופחות מסוגלים לקבל את אור ה’.
הספירות ידועות על ידי שמות שונים בחכמת הקבלה. בעיקר הן נקראות בשמות “כתר” “חכמה” “בינה” “תפארת” ו”מלכות”, תפארת כוללת בתוכה את “חסד” “גבורה” “תפארת” “נצח” “הוד” “יסוד” . עוד שמות עבור ספירות אלו הם השמות האלוקיים שאנו מוצאים בתנ”ך. “א-ל” למשל הוא חסד ; השם המפורש הוא תפארת ; אדונ’י הוא מלכות. כך אנו רואים ששמות האלוהים אינם מתייחסים למה שנקרא “עצמות” אלא מתיחסים לבחינות השונות של אור ה’ כמו שנגלה על ידי כלים אלו הדקים אך הסופיים .
אולי בשלב זה אתם אומרים לעצמכם שהנושא הזה מעניין בצורה תיאורטית אך האם זה רלוונטי לי בחיים שלי היום? אני חושבת שאכן כן הוא.
איך שאנו משיגים את אור ה’ תלוי באיזה כלי אנו בוחרים לחשוב עליו. כלים של חודש אב למשל, שאנו בדיוק יצאנו ממנו, הם כלים של כעס ושל משפט. חודש אב הוא חודש של חורבן בתי המקדש, חודש שבו אירע חטא העגל ושבירת הלוחות הראשונים, גירוש היהודים מספרד ובימינו מגוש קטיף ועוד הרבה מאורעות טרגיים. אבל עכשיו אנו מבינים שזה לא ה’ בעצמו שהוא כועס, אלא אלו הם הכלים שאיתם אנו מקבלים את אורו. עכשו אנו בדיוק עוברים לחודש אלול שראשי תיבותיו הם לפי הנוטריקון לאלול: “אני לדודי ודודי לי”. זה החודש אשר בו משה עלה על ההר שנית לבקש סליחה מה’ עבור העם שבאמת הצטערו על מה שהם פגמו ותשובתם התקבלה.
מזה אנו לומדים שאנו יכולים להשתמש בשם ה’ —“דודי”, כמו שאור ה’ נקרא בספר שיר השירים, ולמשוך את אור ה’ כ”דודי לי” אם זה רצוננו. להודות על הטעויות שעשינו ועל הפירודים שגרמנו ולרצות להיות ביחד שוב פעם. השם “דודי” מושך האור של אהבת ה’.
לאור ה’ יש הרבה שמות. איזה שם אתה בוחר או את בוחרת?
חודש טוב! ידידה
